גלריית עדי, מרכז קהילתי שז”ר, יבניאלי 30 גבעתיים
מתכבדים להזמינך לפתיחה חגיגית של תערוכת ציור קבוצתית בהנחיית האמנית: נילי קשאני
ביום שלישי 16 באפריל 2024 בשעה 7 בערב
אמנים מציגים: ארד חנה, ארז נימה, דבש אילנית, דנה רוית, דורית נאהרי, צרפתי רות, רוזנטל אדית, רינה ליברמן, לימור מימרן
אוצרת: דבורה בוצ’מן
צילומי האמניות: המנחה נילי קשאני
מקורו של צמח הקפה הינו אתיופיה. הוא נסחר באפריקה, אסיה והמזרח התיכון. בשנת 1555 תועד בית קפה בקונסטנטינופול
לבתי קפה הייתה היסטוריה ייחודית משלהם. במהלך המאה ה16 ביקרו בהם בעיקר גברים, ומלבד לקבל קפאין הם היוו מקומות נוחים לפגישות של אנשי עסקים ומקום להתעדכן בחדשות אחרונות וברכילות
בתי הקפה התפשטו ברחבי העולם המוסלמי. בסוף המאה ה-16 הגיע הקפה לאיטליה. בתי קפה הופיעו באנגליה בשנת 1652, ועד 1675 היו באנגליה יותר מ-3,000 בתי קפה
בתי הקפה הצליחו באותה מידה בפריז. עד המאה ה-17 הפכו פופולריים במערב אירופה ולא במקרה. מוסד בית-הקפה, שיובא לאירופה במחצית המאה ה-17 שגשג בפאריז במקביל לתרבות הבולווארדים ותערוכות-הסלונים, הפך למקום בו נוצרו מהפכות אמנותיות, התגבשה הבוהמה, וכן קבוצות אמנותיות כגון: קבוצת הברביזון החדשה
בית הקפה הראשון של אמריקה הוקם בשנת 1676, בבוסטון. אך בתי הקפה כפי שאנו מכירים אותם כיום נוצרו במאה ה-19
בתי קפה הפכו למקומות שבהם אנשים משני המינים וממעמדות שונים התכנסו לשתות בחלל אחד. מאה שנים קודם לכן נפגשו אמנים בסטודיו של מאסטר שלהם. אולם האמנים הבוהמיינים של המאה ה-19 אהבו להיפגש בבתי קפה גם עם יוצרים אחרים. בבתי הקפה התקיימו מפגשי האמנים במרחבים ציבוריים ונוצרו בועות אינטלקטואליות לרעיונות ולהשראה. באפן זה הפכו לסמל של החיים המודרניים והוטבעו גם כאייטם בתולדות האמנות
כיום, בזמן שאנחנו לוגמים קפה, אנחנו חולקים בתודעתנו ציורים אהובים מתולדות האמנות כגון: פול סזאן ‘אישה עם קנקן קפה’ (1895), פול גוגן ‘קפה לילה בארל’ (1888), אנרי דה טולוז-לוטרק ‘אם האמן’ (1883), אנרי מאטיס ‘ראש לורט עם כוס קפה’ (1917), ארנסט קירשנר ‘נשים שותות קפה’ (1907), פייר בונרד ‘קפה’ (1915), קמיל פיסארו ‘איכרה שותה קפה’ (1881) ועוד
בתי הקפה היוו השראה לגדולי הסופרים והאמנים של וינה והפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה החברתית של העיר. בית הקפה הראשון נפתח בעיר בשנת 1683. פרויד, גוסטב מאהלר ואמנים כמו קוקושקה והסופר תומס מאן היו בין הלקוחות קבועים ב”קפה-לנטמן” הידוע כבית הקפה האהוב בווינה. “קפה שפרל” אירח שילוב אקלקטי של ציירים, סופרים, מוזיקאים, ומלחינים. “קפה קורב” הוא בית קפה אהוב על זוכי פרס נובל והיה גם אחד מבתי הקפה הבודדים במאה ה-19 שאירח נשים כאורחות. “קפה מוצרט” האלגנטי מאחורי האופרה הממלכתית מ 1794 שימש כנקודת מפגש לעיתונאים, סופרים, אמנים וחברי התזמורת הפילהרמונית
בארה”ב של המאה ה-19, בתי הקפה כבר דעכו אך בתחילת ה-20 קיבלו חיזוק מחודש על ידי הגירה איטלקית מסיבית. בתי קפה בסגנון איטלקי הביאו איתם מכונות אספרסו, מאפים ואווירה לא רשמית שעודדה שיחות פוליטיות מתקדמת. במהלך שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, הוקמו ברחבי אמריקה בתי קפה בסגנון איטלקי בהשתתפות מוזיקאי פולק. בתי קפה נטו להיות חללים קטנים ואינטימיים והמחסור במקום גרם גם לכך שריקוד לא היה מאפיין נפוץ בחלליהם
התדמית ה”נקייה” שלהם אפשרה להם למשוך קהל צעיר ממעמד הביניים והם צצו ברחבי אמריקה בקמפוסים של קולג’ים או לידם וכן בכנסיות ליברליות. בתי הקפה והאווירה הבלתי פורמלית עודדו התכנסות ונגישות של קהל מעורב ואמנים
בישראל היה ניסיון לייבא את רוח בתי-הקפה של וינה וברלין לבתי הקפה. “הגלריה הקטנה” ברחוב יואל משה סלומון בירושלים החלה כמרתף קטן דחוס-עשן ברחוב ש”ץ והפכה למועדון ולבית שני לירושלמים ואמנים הציגו שם תערוכות קטנות. המורים במוסד: “בצלאל החדש” הירושלמי בשנות ה-30 וה-40 בילו בשיחות בשפה הגרמנית ב”קפה טעמון”. אמני צפת מקריית האמנים הרבו לשבת בבית-הקפה “מול ההר” של מרדכי פרל. בתל אביב היוותה “כסית” האגדית ברחוב דיזנגוף מקום-מפגש של משוררים, שחקנים ואמנים. כך גם “קליפורניה” בפרישמן, כך גם קפה”טעמון” ואחרים
בתערוכה זו מיוצג מכלול של אפיזודות שמאפיינות את בתי הקפה אשר החלו לפרוח שוב, ומבוצעות על ידי אמניות בפרק שני של חייהן, כשהן ממשיכות ביצירה למרות האווירה הקשה, המלחמה הממושכת שגוזלת חיים, מייצרת פילוג, חשש כבד לגורל השבויים ברצועת עזה ולעתיד המדינה
