תערוכה בעקבות קול קורא לפרויקט אמנות בקהילה tikva time
אוצרת דבורה בוצ׳מן
על התערוכה: תקוטייים TIKVA TIME
תערוכת פסיפס שעוסקת בפלורליזם של התקווה וחוקרת את משמעותה כפי שנתפסת אצל האמנים שמציגים בגלריית “עדי” במרכז הקהילתי שז”ר בגבעתיים לנוכח האירועים הקשים שמתרחשים בימים אלה לצד גילויים של גבורה והתגייסות יוצאי דופן.
שרית גיא מקווה שישחררו במהרה את החטופים. היא קוראת ליצירתה גדושת האמוציות וסמלי הלאום: ״עוד לא אבדה תקוותינו עין לציון צופיה״ זה גם טקסט שמודפס על חולצת מפגין שנתפס במצלמתו של הצלם תומס אפלבוים, ובאינסוף צילומים של מי שעתיד המדינה הדמוקרטית חשוב להם, וצעד עם המפגינים במשך החודשים שקדמו למלחמה. איריס מועלם ציירה חיבוק של תקווה של משפחת ‘אשר’ בהשראת תצלום המשפחה עם החזרה מהשבי. ליעד לב מדמיינת משפחה שחוזרת לביתה בקיבוץ הנמצא בעוטף עזה כשנה לאחר “השבת השחורה”. דשא, עצים ופריחה מסמלים תקווה לצמיחה מחדש ושיקום הקיבוץ והמשפחה. דוד בו-חיים שידע זוועות קרב בוחר באיילה ורודה ואופטימית שממתינה לחופש על רקע נוף תמים.
אצל אירית חסקין נתבונן בילדים שמבלים בגינה ללא פחד מצופר הזעקה או מפיגוע טרור. אם וילד יביעו את רגשות האהבה והתקווה לעתיד כפי שחשה שרה אנגלהרד. זאב אנגלמאיר שושקה מבצע בצבעוניות פסיכדלית את מפת התקווה של ישראל. הוא מכניס לתערוכה את רעש מנוע ההליקופטר שמחזיר את אביגיל הביתה, ואת שמחת קרוביהם של מי שחזרו מהשבי. רחל צימרוט מתעודדת לקול נגינה. יופיו של הטבע מנחם ומעודד את שושנה סומך ואת מטי טלמון שרואה באביב תקווה. דוד גרף ממתין שהדרום יחזור לפרוח ובמקום טנקים ותותחים נראה פרחים ופריחה. יהונדב שיף מצלם שמש, אור, תקווה והתחדשות. נעה נוריאל בצילומה: כמיהה לאור ולחופש – רואה את האור מבצבץ מבעד לאפילה.
בעז עברי מתאר התעוררות ממצב של הפתעה ובהלה בנוף אורבני. זהר רון מבטא באפן אקספרסיבי המתכתב עם סגננו של מונק את תחושותיו בדיפטיכון: ‘גם בימים חשוכים של שחור-לבן יש נקודות צבע’. אינה וישנפולסקי חשה שתקווה היא לידה מחדש על הכאב שמלווה אותה. הסמליות לצורותיה מתבטאת בחמסות ‘אהבה’ ו’שלום’ שביצעה אירית גרוּס-תפוחי-פוקס בסדנת עדנה שגב. ג’ק צימבר צייר ‘עין פקוחה’ וציין שהעין מופיעה בתרבויות שונות כסמל. כאן העין, הציפור, החול והים מייצגים תחושה של תקווה שהאדם ומעשיו חשובים לקראת עתיד מזהיר יותר. ד״ר דניה שפירא ביצעה קולאז’: ‘ויקומו ויצמחו מן האֵפֶר’ שמסמל תקווה לצמוח מחדש כעם בשלושת צילומיה: זרימה של אש למים והכול שרוף ושחור. זוג רקדני שעווה שמצליחים להימלט בעור-שיניהם. עין פורצת בחִיּוּת מתוך המוות. ההשראה ליצירתה נבעה בעקבות השבעה באוקטובר. יפה אדר שנחטפה לעזה ושבה – אמרה: ‘אמנם הכול שחור, אך מתוך השְחור תצמח כלנית’.
אירית לב ציור מציגה מלאך/רקדן כסמל לתקווה כשהרקדניות ביצירתה מסמלות ריקוד החיים לימים טובים. ענבל לוי טוענת שתמונה אחת שווה אלף מילים, וציירה דמות שמביעה תקווה. היא מאמינה שגם כשהכול חשוך עצירת הנשימה ונשימה עמוקה תביא לכניסת דברים חדשים וחיוביים. יהודה גבאי מצייר ‘תפילת שחר קורן’ כתפילת אישה שוזרת חלומות על מחר טוב יותר בעלות השחר.
עפרה ברקן ציירה ניצוצות של תקווה. גם טל בצלאל יצרה אבסטרקט בשם: ‘שדה פרחים’ ובו בחרה לראות את הטוב במצב כואב וקשה, וכזיכרון מתוק של פרידה מאדם יקר שעדיין ממשיך לחיות בתוכה. אירית גרוּס-תפוחי-פוקס צילמה מתמודדות מחלימות ושורדות סרטן שד. הן מעודדות זו את זו בתקוות בריאות לכולן. נילי קשאני התגברה על אירוע בעבר ויצרה תקווה ועתיד. גם עדי גל-אור באיורה ‘שכנות שלי ‘מאזכרת אם שהתחילה בשינוי בחייה, ובת – שמקוות לעתיד טוב יותר.
יערה שפרן מציירת שתי ילדות שנתקלות לראשונה בטעם הלימון החזק ובוחרות לקבלו בשמחה ובצחוק. הלוואי ונצליח להתמודד עם החמוץ, הקשה והכואב, ולצמוח בחיוך ובאהבה, ונהפוך את הלימון ללימונדה!
