INVITATION
“כן ולא” – טיול בקו זמן - דבורה בוצ’מן
50 שנות פעילות בשדה האמנותי של האמנית דבורה בוצ’מן מצויינת במיני תערוכות בעונת התערוכות הקרובה 2022-2024 במרכז הקהילתי שז”ר, בגלריית “עדי” בגבעתיים – מקום בו היא פעילה כאוצרת בקהילה.
האמנית מייצרת טיול בזמן אשר החל בשנות השבעים של המאה העשרים וממשיך לשנות העשרים של המאה העשרים ואחת. מסע וויזואלי סיפורי זה דוגם את יצירותיה בתחום, בהן נושא התערוכה מזוהה כמהות וכעיקר.
מאחר שמאז ומתמיד עסקה בחיפוש אמנותי שהשיק לסגנונות ולטכניקות שונות – השתדלה האמנית שלא לייצר סגנון מונוליטי ואחיד שיגדיר את מכלול יצירותיה.
חיפושיה וחקירתה ייצרו צורות אמירה שאין בחיבורן מכנה משותף פשוט על המרקעים השונים עליהם בוצעו היצירות. להיפך – כל עבודה חדשה שהחלה על לוּחַ או בַּד נקי וריק אפשרה לאובייקט חדש לנבוט, לנבוע ולהתפתח.
כילדה שנולדה בתל אביב בדירה בבית משותף, ושתלה בילדותה “זרעים” של מסטיק בחצר הבית, הכירה האמנית את הטבע והטבעי מהמולת העיר השוקקת והלבנה. אולם הנופים הירוקים לא היו שכיחים בסביבתה.
בעת לימודיה בבית הספר עירוני א’ בתל אביב השתתפה בחוג הציור בו הדריך האמן הצפתי הקפדן אלוויל אריה (1901-1967). הוא הכניס למשוואה את צפת ונופי ארץ ישראל של פעם. היה זה אמן אותו מנשה קדישמן ציין בבחירתו באמנות כדרך חיים.
סמוך לסיום של לימודיה במדרשה לאמנות, הוקדשו ציוריה לציטוט שיטת המיפוי של העיר תל אביב וסביבת המגורים כאטריבוטים בציוריה. היצירה “צמיחה חרוטה בנוף” נוצרה בתקופה הלבנה והמונוכרומטית שאפיינה את ציוריה באותה עת.
ניתנים לציון מוריה האמנים כגון: רפי לביא שהיה אמן דומיננטי באותה עת. אליהו גת (1919-1987) שהיה קולוריסט פראי ורשם העדין, שהכיר לה את האקוורל ותכונותיו כדרך מבע אמוציונאלי ומינימאלי. הוא הגדיל ראש כשיצא עם כיתת תלמידיו לצייר בנופי הירקון, ביפו העתיקה ועוד. אבא פניכל (1906-1986) שהיה מהציירים הבולטים באמנות הרישום בישראל ודמות בולטת במערכת החינוך לאמנות, ואחרים.
רוח האמנות שנצרבה בה דחפה אותה להמשיך, להתמיד ולעסוק באינטנסיביות ביצירה רב תחומית.
פיסות לבידים בגדלים קטנים אך שונים אשר נותרו ללא שימוש בנגריה המשפחתית, נצברו בסטודיו המאולתר והפכו למרקעים ליצירותיה. ההתמודדות עם מדיום אקראי ומצומצם זה תרמה לאינטנסיביות, לצבעוניות עזה, לריבויי בפרטים שהפכו למעין טקסט מצויר. אי מתן שמות וכן המשמעות האמביוולנטית והפוליסמית שנטמנו ביצירות ולא לוו בפרשנות מילולית של האמנית – ייצרה מצב בו ניתנה למתבונן הזדמנות לחוש את רוח היצירה, לשתף את תחושותיו, דמיונו, זיכרונות העבר, רצונותיו ותקוותיו. הציורים משכו גם את תשומת ליבם של אנשי רוח אשר חשו נוחות בפיענוח אישי של משמעותם.
הקמת התא המשפחתי והמעבר לגבעתיים היוו טריגר חדש ומאתגר. עתה הייתה האמנית טרודה במשימות ובפתירת בעיות טריוויאליות אשר ליוו את חיי היום יום. לכן החלה לצייר בשעות הלילה כשאנשי הבית שקעו בתנומה, ופעילותה האמנותית הפכה לחבויה ונסתרת. בילדותו נשאל הבן הבכור: במה עוסק אביך? והוא השיב בטבעיות: הוא מצייר..
האמנית נהגה להשתתף בתערוכות קבוצתיות וכן הציגה תערוכות יחיד באופן קבוע. היצירות היוו מארג של הוויה אוטופית בה עולם הצומח התחבר לחלימה וייצר קיומיות בדיונית לצד נושאים אחרים שאכלסו את יצירותיה.
הנסיעה לאפריקה ממנה חששה בתחילה, ייצרה הזדמנות חדשה לשהייה ביבשת שנתפסה כפריפריאלית, אך בד בבד השפיעה על האמנות ועל אמנים תקופתיים שונים שאימצו את הסגנון ה”פרימיטיבי” אשר התפתח שם. היא התקבלה בברכה בניירובי – קניה – אפריקה. ובנוסף לציוריה היא יצרה תפאורות, ציורי קיר ואף סדרות פילאטליות מבוססות צמחים וצמיחה לדאר קניה.
ציורה הראשון באפריקה היה “הבית ברחוב אלגאו מרקווט” שכלל את מעונם של שכניה ונשקף מחלון ביתה. מבנה זה, בדומה לאחרים אופיין בצמחיה עשירה וצבעונית שהקיפה אותו.
בין היצירות שבצעה האמנית בקניה מצויות גם יצירות שמייצרות צמיחה ומתכתבות עם פסלי עץ חיים מגולפים הקרויים: “מקונדות” שמקורם במזרח אפריקה. בעבר הצלמיות ייצגו רוחות רעות ומלאו תפקיד מיוחד במהלך טקסי חניכה לבגרות. כיום מופיעות בסגנון פיסולי עשיר זה גם קבוצות של דמויות שנתמכות בדמויות אחרות ומדגימות מערכות יחסים בקהילה. לסוג ויזואלי זה התייחסה האמנית ביצירותיה.
המשפחה חזרה לישראל והחיים שבו למסלולם. אולם חיידק הנסיעות תקף שנית ובני הזוג הגיעו לבודפשט, הונגריה, ותקופה זו אופיינה בנסיעות רבות.
הצטרפותה של האמנית לחוג הדוסנטים של המוזיאון לאמנות יפה טמן בחובו הפתעות רבות. אנשים מכל העולם חברו יחדיו כדי להדריך במוזיאון בהתנדבות. האהבה לשיטוט במוזיאון קבלה כיוון נוסף ודיגיטלי. עזרתה בארגון מידע לאנשי התוכן הבהירה עד מהרה שהספרייה הינה ישות שזורמת ומצטברת ברשת. עתה גם יצירותיה זרמו וקבלו אופי סידרתי, וכמי שהתגוררה על שפת נהר הדנובה, זרימתו והצמחייה על גדותיו הפכו למובילי תוכן ואנלוגיים להובלת המידע, ההתפתחות והצמיחה המגיעה אל המשתמשים היצירתיים ברשת המידע ומהם.
לאחר שנים של יצירה עבודותיה הגיעו לקצוות עולם ואף קבלו משכן בבתים של אוכלוסיית העושר. אולם פעם אחת, בעת שיטוט עם הבת המתבגרת ברחובות תל אביב הן התבוננו והבחינו בחנות מסגור ומכירת ציורים ביצירה ישנה אשר תיארה צמיחה וצוירה על ידי האמנית. המוכר ראה את מבטן וניסה לשדלן לקנותה. הוא סיפר שהוא גאל אותה מערמת חפצים שנותרה מפנויי דירה באזור. הוא גם הילל את המסגרת בה הציור היה נתון והיה מוכן להתפשר ולמכרה במחיר נמוך מאד. קשה היה שלא להתמקח ולבדוק את הסכום בו יסתפק. אולם כשהאמנית עזבה ולא רכשה את יצירתה, גם כשהמחיר ירד מאד, שאלה אותה הבת לסיבת הסירוב. “עכשיו זה כבר לא מעניין אותי!” ענתה לבתה. לאחר שיצירה נמכרה, על האמן לשחררה ועליה להמשיך בדרכה באופן עצמאי. אולי יימצא מישהו שיחליט לרכש גם את היצירה הזאת וזה יהיה יותר נכון.
כשדבורה אצרה תערוכה קבוצתית ליצירות תלמידיה של האמנית נילי קשאני התבקש אחד מהם להביא שלושה ציורים על מנת לבחור שניים. אולם הוא הסביר שיש לו רק ציור אחד. הסתבר שהוא צייר את כל ציוריו זה על גבי זה על אותו קנבס. בטיפול באמנים ובעולמם יסתבר שלדמיון אין גבולות.
לעיתים רחוקות לצד שחזור, תכסה דבורה יצירות שבצעה בעבר, ותמשיך לצייר על גביהם יצירות חדשות. היא גם עוסקת ב”ארכאולוגיה” וחושפת ציורים ישנים מתוך החדשים שמעליהם. אך מה “שהוטמן” יחזור בדרך כלל “להטמנה”, והציור החדש שיצמח ישחזר רק פרט אחד או שניים מהציור הראשוני.
מספר מילים על התערוכה:
תערוכה זו הינה השנייה בסדרת התערוכות שמתוכננות והיא מאפשרת להתבונן באוסף חלקי מהתערוכה שהייתה מוצבת בבית האמנית והינו אהוב עליה מאד. תערוכת “ממתק” הרטרוספקטיבית שנאצרה לאחרונה ומזמנת יצירות בנות 40 שנה שבחלקן אף עברו רסטורציה קלה מחליפה את תערוכה זו.
16 היצירות המוצגות כאן צוירו בשלב זה או אחר על הרצפה וההתבוננות בהן במהלך העבודה או לקראת סיומן נעשתה מארבעת צדדיה של כל יצירה, כך כשהסתיימה המלאכה ניתן להציב כל ציורה בארבע פוזיציות. צורת טיפול זו בסדרות הייתה מאתגרת, והנגשתן מצדדים השונים שייצרו קומפוזיציות עם מסר שונה אתגרו להציגן הפעם בתערוכה זו “קצת אחרת”.
גישה זו נוצרה עוד בימים בהם הייתה האמנית סטודנטית והגישה עבודות מדי שבוע לבחינה ולדיון בכיתת הלימוד של המורה רפי לביא ב”מדרשה”. גם אז, אך מחוסר ברירה נהגה לפרוש את חומרי היצירה והלבידים עליהם ציירה על הרצפה בבית הוריה, מקום בו התגוררה באותם זמנים. על מנת שתהיה בטוחה שהקומפוזיציות תעבורנה את השיפוט של המורה וכיתת האמנים הקפדנית, היא סובבה שוב ושוב את הציור ובחנה אותו עד שהיה נכון מכל צדדיו. כשיום אחד הייתה עסוקה וללא אנרגיות לפרוש את “הסטודיו” ולסדרו שוב לאחר העבודה -– החליטה פשוט להפוך את הציור האחרון שציירה ולהגישו כך. גם רפי פרץ בצחוק מתגלגל כשראה את הציור, אבל דבורה דרשה וקבלה דיון ענייני ביצירה שמשמעותה השתנתה. כל צדדיה של יצירה זו נוצלו לצורך זה, והכתה נאלצה לבלוע את הצפרדע. אך מעתה והלאה נאסרה הגשה מסוג זה למרות שבאמת מכל צד בו נצפתה היצירה היא שידרה משהו שונה מצדדיה האחרים, והכן הפך ללא.
יש להבין שקומפוזיציה עשויה להעביר מסר שונה כשאותה יצירה מונגשת באופן בו הופכים אותה או כשהיא מוצגת על צידה ואפילו מכוסה ומוסתרת – כפי שעשה רפי לביא באחת מתערוכותיו בגלריית הבית שלו.
