הנה הם באים – תערוכת ציורים – מאיה אילה ויסברג – אוצרת: דבורה בוצ'מן

הזמנה

תערוכת היחיד הראשונה של מאיה אילה ויסברג "הנה הם באים" מגלה לצופה יצירות אמנות הניתנות להגדרה ככתיבה ציורית.

תהליך היצירה התפתח במשך העשור האחרון והחל כ"קשקושים קטנים". מאיה נהגה לשרבט צורות, אולם במשך השנים האחרונות הסתקרנה והחלה לבדוק את התוצרים ולפתחם לאיורים שהצטיינו כרישומי עפרון בשחור על גבי רקע לבנבן, הוסיפה צבעוניות שהתבטאה בשימושי עפרונות מים, צבעי מים ואקריליק. מרקרים שמאפשרים דיוק רב יותר, החליפו את צבעי הפסטל. היא מכלילה עוד ועוד חלקיקים אך גם גורעת ומצרפת צורות, משתמשת בחלקי עבודות, מטמיעה אותן באחרות וכן יוצרת קולאז'ים.

התצורות תהפוכנה לקומפוזיציות בעלות משמעות הגלומה בחיבוריות החלקיקים הזעירים וממדי הגופים יגדלו ליצירות העומדת בפני עצמן.
התוואי אל הציור עבר דרך מפותלת בציר חייה של האמנית. מאיה ילידת 1977 גדלה ברמת אילן וכעת מתגוררת בגבעתיים, נהנית לרקוד ריקוד חופשי, לתרגל טאי צ'י, לגנן, לטפל בחתולה שלה וגם לחבק עצים. עובדת כמדריכה שיקומית במרכז "סודות ירוקים" של עמותת אנוש.

הקוסם – מאיה אילה ויסברג – פרט

בשנת 1997 למדה טכניקות ציור שונות ב"מכללת ויטל" במסגרת שנת מכינה ללימודים גבוהים לעיצוב המוצר.

אנשים סיקרנו אותה מאז ומעולם, אך הדמויות הראשיות בסרטי הדרמה הבריטית של מייק לי עניינו אותה במיוחד. הם גם היוו טריגר להחלטתה ללמוד קולנוע. מאיה בחרה להתמקד בקולנוע דוקומנטרי ועריכת וידאו בבית הספר 'קמרה אובסקורה' שם למדה בין השנים 2002-1998 אצל המורים: דיויד נוי, אביגדור וויל, ערה לפיד, ג'ואל אלכסיס ועקיבא טבת.

בשל הדיוק המוחלט שנדרש לעצוב הסצנה הנכונה היא חשה שהעריכה דומה לנגינה מושלמת בכלי נגינה עדין. מדיום הווידאו ארט באמנות היה אהוב עליה.

היא עבדה כעורכת סרטי תדמית ב"גילת לווייני תקשורת" ו"באולפני הרצליה", עבדה כמביאה לשידור וכמבקרת איכות אודיו וידיאו.

העיסוק בקולנוע הדוקומנטרי אפשר לה לחקור ולהכיר בני אדם וכן גם להבין שהיא מעדיפה לעבוד עם אנשים באפן ישיר ללא הסתתרות מאחורי עדשות המצלמה, לכן היא המשיכה, התנסתה והתמחתה בתחומים נוספים להרחבת כישוריה.

מאיה למדה הנחיית קבוצות במכללת "בינה" וטכניקות שונות לשחרור והעצמה בתנועה אצל מורתה רונית דניאל. תרגלה מספר שנים ויפאסנה ובקמפוס "ברושים" למדה רפלקסולוגיה.

היא הקימה חברה לסדנאות העוסקת במודעות בתנועה, יוגה צחוק, ודמיון מודרך. היא הנחתה ימי גיבוש עובדים, מסיבות פרטיות וחוגים פרטיים משלה. עבדה בשיתוף עם עמותות שונות כגון על"ה, אנוש לבב ובתי אבות והנחתה מעגלי אנרגיה שיתופיים.

כשכירה עבדה כמדריכת תעסוקה עם גיל הזהב, התפקיד כלל גם יצירה עם הדיירים, העבירה סיורים במרכז "מהותי" של קרן אריסון וכיום מדריכת שיקום ורכזת מועדון בעמותת אנוש.

על ציר זמן זה, אשר שילב סדנאות של חופש והעצמה בתנועה וטיפולים אנרגטיים – נוצרה לכידות הוליסטית ואנרגיה שזרמה ותועלה לידיים. חיוניות זו אפשרה את תובנת הטוטליות, כשהציור מזמן המחשה של תחושות וחוויות שמתפתחות בעת הריקוד או הטיפול וחיבורם.

מאיה חשה שהיא מודעת יותר לסביבה ומבחינה בפרטים שאינם נגלים ספונטנית לכל אחד. הללו החלו להצטייר בטבעיות ובאפן ספונטני כבחלום. דמויות ערטילאיות ובעלי חיים זעירים התחברו והופכו ליחידה שלמה – בדומה לחיתוכים שבוצעו על ידיה במערך שלם של צילומי הווידאו וחיבור היחידות הזעירות של יחידות סטילס סטטיות למארג עלילתי שלם ומרתק.

האמנית מרחיקה וגורסת ביצירותיה כי הכל שוויוני ומחובר: החי, הדומם והחלל וכי אין כלל גבולות. החושים שלנו הם אלו היוצרים את אשליית הנפרדות שמתבטאים בחלוקה לעיקר ותפל, נושא ורקע.

"כך גם בציור שלי כולם מחוברים, אך בשלב כלשהו מבקשים ממני החושים שאציב גבולות ע"מ שיוכלו להתקיים כיצירה"…. "הדרקונים, הציפורים, היצורים שצצים לי על הדף הם המתנה שמתהווה בזכות התנועה, אני מודה להם מאוד כשהם באים."