האור הפיזי והמטפיזי תפסו מקום מרכזי בהיסטוריה של התרבות המערבית, בהגות ובמיסטיקה היהודית.
האור ביהדות הוא אלוהי. ביום הראשון לבריאה, בבראשית א' פסוקים: ב'-ה', מבדיל האל בין האור והחשך מיד לאחר בריאת השמים והארץ.
האור ילווה כיסוד מרכזי את הלשון, הפילוסופיה התרבות והאמנות בביטויים, סמלים ובמטפורות שונות שבבסיסן מצוי חוש הראייה. ליקויי החמה והירח הפכו לסימן מאיים. הם הטילו אימה על האדם בשל החשש משחור לילה נצחי, אבדן האור, וחזרה לתוהו.
דתות עתיקות התייחסו לחשש שמא החושך ימנע מהאור להפציע.
במשל "המערה" מבקש אפלטון מהאנושות להשתחרר מכבלים של תפיסת המציאות כצללים ולצאת אל האור. האור הוא מקור החיים בעוד החושך נקשר אל הפחד ואופל המוות.
על פי הפילוסוף קאנט החושך הינו הבלתי ניתן להכרה.
באמנות, אור המבליח מהחשכה המבוצע בהארת אובייקט מתוך החשך ומשמש להעצמת רגשות דרמטית והענקת פן של מסתורין ומיסטיקה. זוהי לכידתו של רגע אינטימי ותפיסת הניגודיות שמתקיימת בין המואר והחשוך, כשהמתח בינם מנסח את היופי ביצירה.
הנשגב, העל-חושי, הנצחיות והאין סוף אף הם מקבלים ייצוג במופעי האור. המאורות קטנים הירח והכוכבים מאירים את החשך המוחלט. אורם מוזן מהשמש והם מייצגם את האור ומהותו בדרך עקיפה המנסה לגעת במהות חסרת הצורה והחומר.
תהליך בריאתו של האור והיפרדותו מהחשכה מבוצעים בעבודותיה של בהט. גל פאר מציירת חנוכייה של אור ורגש לכבוד חג החנוכה החורפי ומאזכרת את פסטיבלי האור.
 |
| Haim Ben David |
האור בעבודתו של בן-חיים מדומה לפרפר שחיו קצרים ואינו יודע כי יתעופף אל האופל. אדורם מתייחסת לאור הנובע מחלונות של מבנים בעיר הגדולה. ריבועים של אור מצטרפים ליריעה של חברה השוכנת ביחידות קטנות אלה לצד האחרות. הן מייצרות חיים ומשמעות. הן שונות, אך במבט כללי כולם מוארות ומאירות.
האור בוקע מהחשכה בסצנת תיאטרון אצל רוזנזפט מאיר עולם של אשליה המיוצרת עבור הקהל והנאתו. חיי הלילה בטבע מעלים בדמיון האמנית רזניק עופות טורפים כתנשמת שעיניה מאפשרות ראיה בחשכה. האמנית מתארת בעבודה אחרת נוף לילי פסטורלי, כך גם עבודותיו של רקנטי.
האור מודגם בלילה בעת השריפה, כשאודים אדומים נשרפים ומאירים את החשכה בעבודתה של גולדפרב. יבשת שחורה זועקת מעיניו הבוהקות של אדם החי בסבל חשוך ודיכויי אצל גורשטיין.
האור כחומריות נוצצת מצטייר במסכת זהב המסתירה את זהות המסתתר מאחורי חומריותו של העושר. היא דבוקה לזהות ואינה מאפשרת לחדור דרך השכבה המלאכותית והנוצצת.
עבודתה של נודלמן מתייחסת לחג החנוכה. היא מציבה על בד הציור את נרות החג. שלהבות האור בעבודתה מפיקות אור ותקווה. מולה ניצבת עבודתה הכהה והחשוכה של גולדפרב בה מקבלות פנים מוארות רגע של חסד.
חיימוביץ מתמודדת בשני הדפסי אבן בחלוקה עדינה של החשוך והמואר. רונן מתארת את אורה של השריפה ביערות הכרמל, זו המאירה ומכלה את הצמחייה ומפרה את שלוות הלילה. הנושא מודגם בזוג ציורים. בלילה בעת השריפה וביום, כשהנוף הפסטורלי מואר.
רזניק מתייחסת לעוניו הצבעוני של הלילה בעבודתה: צפור קטנה על ענף העלולה לשמש כטרף לעבודתה האחרת המוצבת הרחק בחלל האחר של התערוכה. אצל נוי הירח מקבל משמעות סמלית של עצבות ובדידות בצבעו הכחלחל, אך אצל נוי הלילה הינו גם הזמן המתאים לחזיונות אור וזיקוקים. עבודתה הינה מחווה לאמן מוטי מזרחי ועבודתו חנוכיית "עין השמש" באשדוד.
אדיר צייר שני ציורים בהם חוזר בגעגוע לרגע מסעיר מימים בהם הגיע לקיבוץ באמצע הלילה, לאחר שעות נסיעה רבות באוטובוס תקופתי. בבוקר התגלה לפניו מראה שונה לחלוטין המעלה חיוך על שפתי המתבונן. העבודות מבוצעות במכחול ופה בעיצוב נאיבי.
אוצרת: דבורה בוצ'מן
תודות מיוחדות לרונית שפירא ולצוות בית ראשונים.
