אוצרת דבורה בוצ'מן
רפאלה רוזנבאום ויינברג נולדה בריו דה ז'נרו בשנת 1979 למשפחה שהיגרה מאירופה במשך הדורות. היא אהבה אומנות וככלל לציר בפרט עוד מגיל צעיר. "ציירתי כל הזמן. ציירתי במחברות, בספרים וגם על שולחנות בית הספר – ציורים שאחר כך נאלצתי למחוק" היא ציירה את חבריה לכיתה ואת הנופים שמחוץ לחלון. שחזרה הביתה וצפתה בסרטים שהוקרנו בטלוויזיה – הבחינה בשחקניות הלבושות בבגדים יפים, ציירה גם אותן.
לסבתא של רפאלה הייתה חנות תכשיטים, וכשהובחן כשרונה האמנותי, נקבע שתמשיך בעסק המשפחתי.
כידוע, ברזיל היא מדינה בה ניתן מקום של כבוד ליופיו של הגוף הנשי. גוף האישה נוכח במרחב הציבורי ללא כל הגבלה. הלבוש החושפני בקרנבלים הססגוניים והמרשימים ליוו אותה כחלק בלתי נפרד מילדות. לכן כשראתה נשים שחוטיני דקיק כיסה בקושי את חלקיהן האינטימיים – לא הופנמה בכך החצנה של מיניות, אלא ביטוי ליופי ולהערצה של גוף האישה היפיפה – יצירתו המדהימה של הטבע! חשיפה זו שאיננה מקובלת בכל מקום על הגלובוס, הינה אובייקט שניתן להתבונן עליו בחופשיות, ולהנות ממנו בכל רגע נתון באפן נורמטיבי.
רפאלה גדלה בשכונת Leblon הממוקמת בקרבת חוף הים, ובחוף שהיה תמיד מלא וגדוש, ניתן היה גם להבחין בנשים בעלות בגדי ים זעירים ויופי מהפנט. כך הפכו באופן טיבעי נשים יפות וחשופות לאובייקטים אותם ציירה כל הזמן: נשים. סיטואציות שונות כבגדים שונים ובמיקומים שונים: בנשף, בשיעור בלט, בחדר כושר, בחוף הים ועוד. בכל ציור הן לבשו בגדים שונים ותסרוקותיהן התחלפו.
בגיל ההתבגרות היה לה ברור שתלמד עיצוב תכשיטים. כחבר מאד קרוב אליה אמר לה: "את מציירת נשים ובגדים כל הזמן, את חייבת ללמוד עיצוב אופנה". היה זה המשפט שפקח את עיניה והוא אכן צדק. מאותו רגע ואילך, החליטה שזו הדרך בה תלך. את לימודיה בבית ספר תיכון סיימה לאחר שנדבקה ב״חיידק חו״ל. זה קרה בגיל 16, כשהשתתפה בתוכנית לחילופי סטודנטים בארה"ב. מעתה רצתה לטייל ולהכיר מקומות שונים בעולם.
אחרי שסיימה את לימודיה בבית ספר תיכון, עברה רפאלה לגור בסאו פאולו כדי ללמוד באוניברסיטה הוותיקה ללימודי עיצוב אופנה בברזיל. אך היא התגעגעה לריו שהיא עיר סוערת, תוססת ובלתי פורמלית בהשוואה לסאו פאולו – בירת העסקים של ברזיל. לאחר ארבע שנות לימודים, חזרה לריו דה ז'נרו. אולם בתחילת שנות ה-2000 שוק האופנה בברזיל התרכז בסאו פאולו ולא בריו. כבחורה בעלת תואר טרי, לא הצליחה למצוא עבודה בתחום. לכן התחילה למלצר בפאב בריטי שבו דרשו מהצוות לדבר אנגלית משום שמרבית מהלקוחות היו תיירים. לא רק שפגשה אנשים רבים מכל קצווי העולם, אלא חסכה כדי לטייל בעולם. בשנתיים וחצי הבאות התגוררה וטיילה בארה"ב ושנה נוספת באירופה ותרמיל על גבה. כאשר הגיעה להתנדבות בארץ, הכירה גם את אבי ילדיה, ממנו נפרדה מאוחר יותר. אך עתה נשארה להתגורר בארץ.
כאשר רפאלה הרגישה שהעברית שלה טובה דייה כדי לעבוד בישראל חיפשה ומצאה קורס לעיצוב גרפי שם למדה תוכנת freehand שקדמה ל illustrator. אחרי הקורס, היה לה די קל להשתלב בשוק האופנה כמעצבת גרפית. עם הזמן התקדמה מתפקידיה מעצבת גרפית למעצבת אופנה, ולאחר כך למעצבת ראשית. עם העומס בעבודה וגידול הילדים היא הזיזה הצידה הזניחה את אהבתה שהיא – הציור. בגיל 40 לאחר שהתגרשה וילדיה גדלו במקצת פינתה לעצמה זמן לעסוק בתחומים שהגדירה לעצמה כאהובים אז גם החלה הקורונה והסגרים. פתאום באמת היה לה הזמן שהיא הזדקקה לו כדי לצייר והיא חזרה לכך במלוא המרץ.
רפאלה פתחה חשבון באינסטגרם אליו העלתה את ציוריה: r.wainberg..art ומאז היא מציירת עוד ועוד. באינסטגרם עצמו היא משוטטת ומקבלת השראה מבתי אופנה, שחקניות, דוגמניות, ומעמודי האומנות. אתר הקניות "עלי אקספרס" מאפשר לה לרכוש מבחר עצום של חומרי יצירה לאמנות. היא מצאה שם אין ספור סוגים של עפרונות, דפים, וצבעים. בכל פעם שמגלה מוצר אמנותי חדש היא מתמקדת ומציירת אתו תקופה ארוכה.
רפאלה אינה זוכרת איך נתקלה לראשונה בנדיה לי כהן – צלמת האופנה הידועה. נדיה בת השלושים משתמשת בדמותה כאובייקט לצילומיה והיא הרשימה מאד את רפאלה שהתאהבה בקונספט ובחזותה. זו גם הסיבה לכך שנדיה לי כהן היא מוזה קבועה בציוריה.
רפאלה נהנית לצייר. היא לא יודעת להסביר זאת, אבל כשהיא מסיימת ציור היא חשה שהיא מאושרת וכאילו השלימה פאזל.
התערוכה הינה אוסף היצירות של רפאלה מהשנתיים האחרונות. ניתן לראות את מקור ההשראה שלה מריו, את החיבור לגוף האישה ואת בתי האופנה המשפיעים עליה.
