 |
| הזמנה לתערוכה |
רגינה צימליכמן נולדה כרגינה יושקביץ בעיר פינסק בפולין בשנת 1930 למשפחה טובה. היא דוברת: עברית, יידיש, פולנית, אנגלית, צרפתית ורוסית. בשל נישואי הוריה בטכס יהודי בלבד היא נשאה את שם משפחת אמה 'פורמן'. רגינה רצתה לעלות לישראל והייתה חברה בגורדוניה ובאיחוד אך ההורים לא התירו לה זאת. כילדה, בעת מלחמת העולם השנייה נאלצה לברוח לקירגיסטן. היא הפכה לפליטה ונאלצה לעבוד במפעל נשק. אולם היא, אחיה שמחה ושלושת אחיותיה ברוניה, יוכה ומינה ניצלו מהשואה. לאחר המלחמה הכירה את בן זוגה 'הרמן' בעיר שטטין (בפולנית שצ'צ'ין), מקום בו התגוררה משפחתה והשניים נישאו בשנת 1950.
בשנת 1957 ולאחר המתנה ארוכה לקבלת אישור יציאה מפולין, הפליגה באנייה "ארצה" דרך איטליה והגיעה לישראל עם בן הזוג ושני ילדיהם: קלרה ונפתלי. הבת השלישית אדית נולדה בארץ. כעולים חדשים הגיעו לבאר שבע וכן גרו בדימונה במשך שנתיים. אולם הדוד העשיר של הרמן רכש עבורם דירה בגבעתיים. שם מתגוררת רגינה מאז שנת 1958 ועד עצם היום הזה. בפולין לא נהגו הנשים לעבוד מחוץ לביתן, אולם בישראל עבדה רגינה כתופרת וכמטפלת לפעוטות. היא התאלמנה לפני 13 שנה ונותרה בגפה. אך שלושת ילדיה, שמונת נכדיה, נין ושלושת נינותיה משמחים את ליבה.
העיסוק באמנות טבוע במשפחה. האחות מינה גמפל היא ציירת ידועה ומורה לציור בגרמניה באוניברסיטת אסלינגן (Esslingen am Necka). אדית גרסיאני בתה הצעירה של רגינה גדלה וגרה בגבעתיים. היא למדה במסגרת חוגי הציור של איציק עדי. תערוכת היחיד שלה נערכה בשנת 2000 בבית שז"ר בגלריית עדי שנקראה כך לזכרו. הרווחים נתרמו לילדים החולים בסיסטיק פיברוזיס.
רגינה החלה לצייר שלוש שנים לאחר פטירתו של בעלה והיא משתתפת בחוגי אמנות בעיר גבעתיים במשך עשר השנים האחרונות. האמנית רבקה רוזנטל הייתה מורתה הראשונה בחוג הציור במועדון ב"בית-ראשונים" בגבעתיים. לאחר כחמש שנים ועזיבתה של המורה, המשיכה רגינה לצייר במסגרת החוג לציור במועדון הגמלאים 'אלון' המנוהל על ידי דליה הראל. מרבית מדריכי האמנות שם היו "עולות חדשות" מברית המועצות. עתה, בעת שבריאותה מאפשרת, היא פוקדת את המועדון באפן שבועי ומציירת במסגרת חוג הציור של האמנית נילי קשאני.
ניתן להבחין בנוכחותה בעת שהיא עוסקת במלאכה באולם הגדול בו מתקיימים מפגשי היצירה. חריצותה, ריכוזה ומיומנותה בולטים, ואכן כשרון הציור שהתגלה היווה הפתעה נעימה ותוספת של שלווה ושמחה בחייה.
רגינה שואבת את נושאי ציוריה מתכניות בטלוויזיה בהן צופה גם בשפה הרוסית וממגזינים שונים. לאחר קריאת המאמרים שהותירו רישומם עליה היא משתמשת בצילומים המלווים את הנכתב, מגדילה אותם ומבצעת בהשפעתם את יצירותיה כמעין אטריבוטים איקונוגרפיים פרטיים המקיימים שיח עם ימי ילדותה שנגזלו בשל מלחמת העולם השנייה.
אופן עבודתה אינטואיטיבי מהיר וישיר. הציורים המגוונים מצטיינים בפשטותם ובנטייה לאמנות נאיביות, פרימיטיבית ולציורי ילדים. זרמי אמנות אלה מאופיינים בציורים התואמים פרספקטיבה של ילדים, קלים להבנה ולפרשנות, מבוצעים בצבעים בהירים וחיוניים בסגנון פיגורטיבי.
כאמנים אלה היא מבטאת בציוריה את משאלת לבה בראיית עולם חיובית ואופטימית ומייפה את המציאות והתרחשויות היום-יום. רגינה שמה דגש על קווי מתאר, רוב הדמויות בציוריה חסרות נפח, היא אינה מקפידה על שמירת פרספקטיבה או על שימוש באור וצל ליצירת תלת ממדיות, אין לה עניין בפרופורציות נכונות ובאנטומיה ובמרבית ציוריה אין עיסוק בקומפוזיציה.
ניתן להבחין בשלושה נושאים עיקריים המעסיקים את האמנית:
ציורי נוף בהם מתגלים מקומות מדומיינים ומציאותיים וכן מראות מהעבר כגון: נוף רוסי בשלכת כתומה, כפר עם תחנת מים, רחוב ססגוני ובתים ירוקים בכפר, טיול בטבע וכן בציור של שלדג כחול על רקע צהוב. הים משתקף בעבודות העוסקות בעיר על חוף אגם ביוגוסלביה, נוף ים עם סירות, סירות עוגנות במזח, זוג ברווזים במים וצמחיית מים ליד אגם וסירה.
ציורים המייצגים טבע דומם הינם: פרחים בכלים לבנים וכתב מצרי, סלסלת פירות אביבית, מבט על שולחן, פרחים כתומים בכד, כלים משולבים וכדומה.
בין ציורי הדיוקנאות נבחין באישה באפור, מלך מצרי, אישה אצילה מתבוננת, יהודי מתפלל, פורטרט של עלמה נאה, עלמה עם כובע ורוד ועוד. כאן משרטטת רגינה טיפוסים שונים מרחבי עולם המאזכרים גם סגנונות ציור מהמזרח ומההיסטוריה של תולדות האמנות.
 |
| קרדנל – רגינה צימליכמן |
בעת שהוצגה תערוכתה הקודמת הושק ספר שכלל קטעי יומן מחייו של בעלה הרמן ז"ל. שם תיאר באפן מפורט אפיזודות ממצבו הבריאותי וכן תיעד את העבר על מנת שלא יישכח. רגינה הבחינה שהכתיבה היטיבה אתו, לכן נהגה לבקשו להמשיך ולכתוב ללא התערבותה בעניין.
בין הכאבים וההתחשבנות עם מי שעשו לו עוול, מצטיירת תמונות תקופתיות קשות של עוני, יתמות, מלחמה, שנאת יהודים, פגיעה, גירוש ורציחה, המעבר לרוסיה, מחנות ומאסר, רעב, קומוניזם, שירות צבאי, הימלטות ועוד.
שם התערוכה "יהיה טוב" נגזר מתכונותיה של רגינה האופטימית והמקווה לטוב למרות כל הקשיים שעברה.
רגינה היא בת ,87 הציגה מעבודותיה גם בתערוכות קבוצתיות, ומקווה להמשיך וליהנות שנים רבות מעולמה ומזה שבראה בעשר אצבעותיה.
 |
| ברווזים במים – רגינה צימליכמן |
יהיה טוב – וואָלט זיין גוט – Walt Zane Gut
Art Exhibition by Regina Zimlichman
Adi Gallery at the Shazar Community Center, 30 Shmuel Yavne'eli St, Givatayim
Curator: Dvora Bochman
Regina Zimlichman was born in 1920 in the town of Pinsk in Poland. She speaks Hebrew, Yiddish, Polish, English, French and Russian. In her youth Zimlichman wished to emigrate to Israel and was a member of Gordonia and the Union, but the parents did not allow her to do so. As a child, during the Second World War she had to flee to Kyrgyzstan where she became a refugee and was forced to work in a weapons factory. But she, her brother Simha and her three sisters Bronia, Yocha and Mina survived the Holocaust. After the war, she met her husband Herman in the city of Stettin (in Polish Szczecin), where her family lived and the two married in 1950.
In 1957 she sailed to Israel via Italy and came to Israel with her husband and two children: Clara and Naphtali. Edith her third child was born in Israel. As new immigrants, they arrived in Be'er Sheva and lived in Dimona for two years. Herman's rich uncle bought an apartment for them in Givatayim, where Regina has lived since 1958 and to this day. In Poland, women did not work outside the house, but in Israel Regina worked as a seamstress and as a kindergarten teacher. She was widowed 13 years ago. Her three children, her eight grandchildren, her four great-grandchildren make her happy.
The artistic gift runs in the family. Zimlichman’s sister Mina Gampel is a well-known painter and painting teacher in Germany at the Esslingen am Necka University. Edith Garciani, Zimlichman’s younger daughter who grew up and lived in Givatayim, has studied in the drawing circles of Itzik Adi. Garciani’s solo exhibition was held in 2000 at the Shazar House in the Adi Gallery, which was named for him in his memory, and the children donated to them were given cystic fibrosis.
Zimlichman started drawing three years after her husband passed away and she has been participating in art courses of the city of Givatayim for the last ten years. The artist Rivka Rosenthal was her first teacher in the painting class at the Beit Rishonim club in Givatayim. After about five years, Zimlichman continued to draw in the painting class at the Alon Pensioner Club run by Dalia Harel. Most of the art instructors there were "immigrants" from the Soviet Union. She regularly paints in the Nili Kashani’s painting class.
Her diligence, her concentration and her skills are prominent, and indeed the talent of painting that was revealed was a pleasant surprise and an added peace and joy in her life. Zimlichman selects her subjects from television and various magazines. After reading articles which particularly impressed her, she makes use of accompanying photographs, enlarges them and then they become a private iconography of her lost childhood.
Her style of work is intuitive and direct. The varied paintings excel in their simplicity and their propensity for primitive art, naïve art and children's paintings. These art streams are characterized by paintings that match a child's perspective, are easy to understand and interpret, are executed in light and vital colors in a figurative style.
She expresses in her paintings her positive and optimistic worldview and illuminate’s reality and daily events. True to this style of work, Zimlichman emphasizes contours, most of the characters in her paintings lack volume, she does not maintain a perspective or use of light and shade to create three-dimensional, has no interest in proper proportions and anatomy and most of her paintings do not engage in composition.
There are three main themes that concern the artist:
Landscape paintings in which imaginary and realistic places are discovered, as well as sights from the past such as: a Russian landscape in an orange sliver; a village with a water station; a colorful street and green houses in the village; a hike in nature and a picture of a blue kingfisher on a yellow background. The sea is reflected in works dealing with the city on the shore of a lake in Yugoslavia; a sea view with boats; boats anchored in a pier; a pair of ducks in water and water plants near a lake and a boat.
still life paintings such as: flowers with white pieces and Egyptian writing; a spring fruit basket; a table view; orange flowers in a jar; combined dishes and so on.
Portraits such as: are a gray woman; an Egyptian king; a noble woman watching; a praying Jew; a portrait of a handsome maiden; a girl with a pink hat and more. Here Zimlichman draws various characters from around the world who referencing painting styles from the East and the history of art history.
During her previous exhibition, a book was presented which included diary entries from the life of her dear departed husband, Herman. In it he detailed episodes of his health condition and documented the past so as not to be forgotten. Zimlichman noticed that the writing had done him good, so she would ask him to continue writing without her intervention.
Between the pain and the reckoning with those who have been wronged, difficult periodical images of poverty, orphanhood, war, hatred of Jews, injury, expulsion and murder, transit to Russia, camps and imprisonment, hunger, communism, military service, escape and more.
The title of the exhibition "Good Will" is derived from Zimlichman’s optimistic and hopeful qualities despite her challenges.
Zimlichman, 87, has also exhibited in group exhibitions and is will to continue to provide the world with the artworks she creates with her ten fingers.
